פרק 2


הנחיתה הייתה רכה הרבה יותר מאשר הייתה אמורה להיות, והיה זה טבעי שיביטו ימינה ושמאלה בפליאה.
חולות אין סופיים שררו משמאל ומימין ולא נראה דבר מעבר לדיונות ארוכות שהשתרעו עד מעבר לאופק.
"יופי נטאביט! ידעתי שלא תצליחי בזה!" ירק בזעם בנגילה. "את כנראה הקוסמת הגרועה ביותר בחצי הזה של היבשת, רגע, איזה יבשת זאת בכלל."
השאמאן לבן השיער קם וניער את החול מבגדיו הארוכים דמויי השמלה.
"אני מאמין שאנחנו בטאנריס." אמר והתבונן למרחק מחפש משהוא.
"או יופי!" אמר נביטון והביט בננסית בהבעה המומה "הצלחת לשגר אותנו לחצי השני של אזארות'! מפה הדרך לאורגרימר קרובה יותר מאשר הדרך לסטורמווינד! רגע, נו, נטאביט אל תעשי לי את הפרצוף הזה, לפחות אנחנו לא בנורת'רנד או באיזה לע הר געש. למרות שאם חושבים על זה נורת'רנד עדיף, אני אישית תמיד מעדיף קור מחום ו..."
הכהן הפטפטן השתתק לנוכח מבטה המתרה של הננסית שרק אמרה: "זה עדיף על ללכת ברגל"
השאמאן הביט בה והנהן.
"בואו נזוז. אנחנו חייבים למצוא את גאדג'טזאן" הוא החל לצעוד והשאר נשרכו אחריו.
כך צעדו הם כמה שעות בחום אימים, מזיעים ומותשים.
כהרגלו בקודש, הכהן לא הפסיק לדבר וניסה למצוא תמיד נחמה גם במצב הקשה אליו נקלעו.
"סבי, שינוח בארץ האור, תמיד אמר: "עדיף חום חם מקור קר" או אולי בעצם זה היה עדיף 'קור חם ואור לבן' או אולי..."
הבליו הבלתי נגמרים הביאו את הפאלדין כמו גם את הגנומית הקטנה לאבד סבלנותם ולנזוף בו קשות על פטפוטיו.
נביטון, מצדו נראה נפגע והלך בפרצוף חמוץ לצדו של השאמאן השתקן.
לאחר שצעדו כמה מאות של פרסות, עצר השאמאן שהוביל ונעמד. החבורה נעמדה לידו. הם התבוננו קדימה בשתיקה כשהצליל היחידי שנשמע הוא רחש הרוח המכה על הדיונות. לפתע, אמר הכוהן ברצינות לא אופיינית. "נראה לי שטעית שאם. אנחנו לא בטאנריס. הייתי בעבר בגאדג'טזאן ואף פעם לא ראיתי פסל ענק כמו זה." אמר והצביע לכיוון מסויים. אז, הפנתה כל החבורה את מבטה וראתה את פסל שהזכיר במראהו חצי איש חצי זאב שכזה, מחזיק בחרב עצומה.
"צודק כוהן." אמר השאמאן. "אנחנו לא בטאנריס."
הכל הביטו בדרניי הלבן כשהוסיף "אנחנו באולדום"

************************************************************

"איך לעזאזל שיגרת אותנו לאולדום נטאביט?!??!?!" צרח הפלאדין ונופף בידיו. הננסית נראתה פגועה וצווחה צרחה דקה משל עצמה "אם אתה כל כך מאוכזב בנגילה אולי כדי שאתה תלמד שיגורים ושערים ואתה תפתח את השער הבא ותוציא אותנו מכאן!"
נראה היה שלוויכוח אין סוף עד שהכוהן השתעל שיעול קל והוסיף "חברים, נראה לי שכדאי שתפסיקו לצעוק".
הכל הביטו בבן האנוש בדממה בעת שהוא נרתע מעט ושלף את מטהו.
"אנחנו לא לבד" הוסיף בלחש , כאשר באותו הרגע ממש צעדו מאחורי הפסל כעשרה יצורים חסונים, חמושים מכף רגל ועד ראש.
הננסית שלפה מטה ושרביט גם היא וכך גם הפלאדין ופטישו, עמדו מוכנים אלי קרב.
רק השאמאן עמד נשקיו בנדניהם. ידיו לצידי גופו.
היצור המוביל, עצר לפני החבורה ודיבר בשפה לא מובנת.
"אני חושב הוא רוצה שנטאביט תפתח גם לו שער" אמר נביטון ולא התאפק בכדי לעצור גיחוך עז שנקטע רק על ידי מכה חזקה שהונחתה על ידי הננסית בכתפו.
"אוץ'!" רטן ואילו הפלאדין רק לחש בכדי להשתיקם.
"שאם אתה מבין מה הוא אומר?" לחש בנגילה.
השאמאן זרק מבט לאחור והשיב. "בוודאי. אלה הם מגני ראמקאהן והם באים לקחת אותנו למלך פאוריס ,שליט ראמקאהן."
"ו... הוא בסדר? כאילו, הוא לא איזה סופר נבל רע או מלך עוצר רשע שמוציא להורג מטיילים תמימים אנחנו תמימים כן? שיהיה ברור העיניין הזה" שאל הכוהן בעודו מציץ מעבר לכתפיו של הדרניי לבן השיער שהביט בו בנזיפה.
"הם בסדר" הגיב השאמאן והכל החזירו נשקיהם חזרה "ומלבד זאת לא בכם הם מעוניינים. אלה בי. מישהוא מחכה לי כאן."
הכל הביטו בשאמאן בהבעה לא מבינה. אך ידעו שהשאמאן השתקן לא יוסף דבר, לפיכך נמנעו מן המאמץ הכרוך בלדרבן אותו לכך.
הם החלו צועדים כשפלוגת המשמר של מגני ראמקאהן צועדים מסביבהם נשקיהם שלופים.
"למה אני מרגיש כאסיר?" שאל בנגילה והביט בשומריו בתוכחה. "חשבתי שאמרת לכהן שהמלך הזה בסדר"
השאמאן הביט בו קלות וזרק מעבר לכתפו "הוא אכן כך. אך משהו שונה עכשיו. יש, אווירה שונה." ניתן היה להבין בקלות למה התכוון. השומרים נראו זעופים ומתוחים. כל רעש פסיעה הקפיץ אותם ממשמורתיהם וכל לחש בין החבורה זיכה אותם במבט מאיים.
"שאל אותם לפשר הדבר שאמאן," לחש בנגילה והשאמאן עשה כדברו.
"הם אומרים שכדאי גם לנו להיות דרוכים. שאולדום מזמן לא רגועה כבעבר . נפרסטים פרושים בכל מקום. משתלטים על הכל." השומר עצר שטף דיבורו בכדי לנשום אוויר וכך גם השאמאן, אולם כשהוא המשיך הוא המשיך בהתלהבות. ".....והמלך אובד עצות, הוא לא יודע איך לעצור את הפשיטות על ראמקאהן ועל הכפרים שלה ומעל הכל תפסנו גנב שניסה לגנוב את כתר המלך והיום מוציאים אותו להורג."
"גנב?" שאל הכוהן מתעניין. השאמאן אישר בהנד ראש ואז הוסיף "גמד, כך הוא טוען. ההוצאה להורג תבצע עד צהריי היום."
נטאביט החלה לקפץ בהתרגשות באומרה שמעולם לא חזתה בהוצאה להורג אלא רק שמעה ותמיד אהבה לראות דם. ואילו אחיה החורג השתיק אותה במבט מתרה כאומר היזהרי לך, פן יעלו אותך הבאה אחריו. שם נבלם שטף התלהבותה.
לקראת צהריי היום הגיע החבורה ל ראמקאהן.
ניכר היה שההוצאה להורג של הגמד מהווה את פסגת היום בעיר הדרומית וכתוצאה מכך כל המי ומי של ראמקאהן בפרט, ואזור אולדום בכלל נמנו בין העומדים בכיכר ומביטים בבמה. שם, עמד גמד קטן וזועף והביט בהכל בבוז גלוי.
לפני כניסתם לעיר טרח הדרניי לבן השיער להבהיר להם בצורה חד משמעית "אל תאמרו דבר. למקרה שאחד מהם ידע את השפה המשותפת ויבין את שנאמר. אם תטעו אפילו במילה אתם תצטרפו לגמד והראש שלכם יתגלגל על הרצפה למרגלות הבמה!"
למילים חדות אלו אפילו הכהן הקשקשן ציית בדממה.
המלך פאוריס עמד ולידו עמד האריה הגדול שלו, אקהט. מימינו עמד בנו, הנסיך נאדום ובצידו השני יועצו הקרוב קאזמייד.
תליין גדול גוף ולו גוף של אריה ופרצוף של שועל, כמו לרוב הראמקאהנים, הוביל את הגמד כעת לחבל התלייה קושר את צווארו ומוודה את חוזק החבל.
החבורה עמדה בקהל והתקרבה קרוב יותר לבמה. כעת הייתה בשורה הראשונה והביטה היטב בנעשה.
המלך וחבורתו, העומדים על בימה נישאת, גבוהה אף מבימת ההוצאה להורג, נראו כאליו המחזה שכיח באזור זה של היבשת.
לאחר מספר שניות של דיונים ערניים התקרב המלך לקצה הבימה והניף את ידו. דממה השתררה בכיכר והמלך פאוריס פצה את פיו. להפתעת החבורה הוא דיבר בשפה המשותפת ולא בראמקאהנית. "אזרחי ראמקאהן ואורחים יקרים. היום אנו מסירים פורע חוק מחיינו. פושע שגנב וחמד רכוש של אחרים. פושע, שחמד את כתר המלך."
החבורה נראתה מופתעת. הכל ידעו כמה חשוב כתר המלך לאנשי ראמקאהן. הכתר, שעבר במשפחת המלוכה דורות על דורות, סימל יותר מכל את מעמד השליט בראמקאהן. בעיר זו אומרים, "מלך בלי כתר הוא כמו אביר בלי חרב." .
המלך הרים ידו ואמר "דבר האלים יעשה. בשם האלים העתיקים ובשם המימדים אני גוזר על רות'ח בנו של נוג'ל מהעיר כבשן-הברזל, מוות בתלייה. האם מישהו יחלוק על דיני או ידמום לעד?"
דממה. הגמד הביט בחבורה בתקווה ואלה מנגד הרכינו ראשם. המלך הביט בקהל וכשראה שאיש אינו חולק עליו הביט בתליין "פארגרוס, אם כן, בוא נגמור אם זה".
התליין הנהן והרים בידו את החבל.
הוא התכונן למשוך כשלפתע נשמעה קריאה מהקהל. "עצור". הדממה הייתה חדה וניתן היה לחתוך אותה בסכין. המלך הביט בזועק ועיניו נפקחו בתדהמה.
"אם כן שאמאן. מדוע עליי לחוס על גנב זה?"
שאמשאמן התקדם לאיטו ועלה על הבמה. הוא הביט בגמד השפוף לשנייה, ואז חזר והביט במלך פאוריס.
"הוד מעלתך. נסיכי. יועץ ראשי. גמד זה אינו ככל הגמד או האדם. אָלֵכּסטרַאסָה בעצמה שלחה אותו לכאן לבדוק את יכולות ההגנה הגבוהות של ראמקאהן. הדרקונית מסופקת. דרכי אליך ממביאת החיים, שביעות רוצנה גבוהה. אתה יכול להיות גאה בבני עמך"
כעת הסתובב השאמאן ופנה לעבר הקהל, משתמש בשפתם שלהם כדי לגרום להם לדמום "הקשיבו לי בני ראמקאהן. שעה קשה לפנינו. שעה עכורה. פולשים מגיעים מן המערב והמזרח. השבטים והברית נלחמים ללא הפוגה, היסודות זועמים בקרבם וכל זאת שעה קלה לאחר שהבסנו בקושי את המשמיד, כנף המוות. הסכיתו ושמעו לוחמי ראמקאהן. לוחמים אמיצים. הגמד הזה אינו גנב, אלה גיבור אשר נשלח במשימה סודית של מלכת הדרקונים לבדוק את עוצמתה של ראמקאהן. הגמד מרוצה וכך גם אָלֵכּסטרַאסָה. אני, שאמשאמן, שאמאן מסדר טבעת-העפר, מתחייב לכם בזאת על טוהר הגמד."
הכל הביטו בשאמאן לבן השיער בדממה.
השקט הופר רק כשהנסיך פצה את פיו "אם כן שאמאן אתה מתחייב לקחת את הגמד איתך? בברכת מלכת הדרקונים?"
השאמאן הביט בו ואמר "אכן" ואז הרהר מעט, שוקל דבר מה ולאחר מכן הנהן כמאשר סופית. שני שומרים חסונים שחררו לבנתיים את הגמד והוא נעמד ליד השאמאן והביט בו. עיניו אומדות את השאמאן, אשר לפי חישובו המהיר של הגמד, הציל את חייו כבר פעמיים. כעת, ידע רות'ח, הגנב הגמד מגילדת הדגים, הוא חייב להבין מדוע.



המלך פאוריס הקצה לחבורה ליווי חמוש וגמלים לרכיבה עד אשר יגיעו לעמק המעבר שם יחצו את הגבול שמפריד בין אולדום לטנאריס. "מאזור זה איני ערב לכם יותר" אמר להם לילה לפני. "שם, הפורעים הם אלה ששולטים עד גבולות גאדג'טזאן. "
כאות תודה על גבורתו, העניק מלך ראמקאהן לבני הלוויה של הגמד ולו עצמו, חמישה גמלים חסונים שאמורים להרכיב אותם כל הדרך עד לעיר הגובלנים המעורבת.
הרכיבה הייתה שקטה, באופן יחסי כמובן, עקב פטפוטיו הבלתי פוסקים של נביטון, שכעת התעקש להסביר לגמד הנרגז מדוע הוא חושב שמקומם של הגמדים לחיות על העצים במקום במעמקי האדמה. נראה היה שסבלנותו של הגמד פוקעת, כמו גם סבלנותם של שומרי ראמקאהן אך העימות נמנע על ידי הפאלאדין החסון שמצא לנכון לקרוא אליו לשיחה את הכהן הדברן רגע לפני שהגמד שלף סכיניו.
מלבד אותו "עימות" מינורי עברה הרכיבה בצורה חלקה ותוך כיממה תמימה הגיעו בני החבורה לעמק המעבר.
העמק, אשר שני הרים חסונים התנשאו משני צדידו, היה בעבר קו אספקה עיקרי בין ראמקאהן לבין גאדג'טזאן, אך לאורך השנים החלו להתרבות הפשיטות של סוחרי העבדים, הן גאדג'טזאן והן מערי האוצר שפזורות במדבר טאנריס, וכעת התנועה בו הייתה דלילה במיוחד.
השומרים, רציניים כתמיד, נפרדו מהם בקידה ובברכת דרך צלחה , ולאחר מכן סובבו גמליהם ורכבו חזרה לכיוון עירם. השאמאן הביט בהם נעלמים ואז אמר בעודו מדרבן את בהמת הרכיבה שלו "כעת אנו לא קרובים יותר לדיווח לסטורמווינד משהיינו לפני. אנו חייבים למהר. כל שנייה שנתעכב תמחיש את הפסדה של סטורמווינד."
"לאן נפנה?" שאל בנגילה והשווה קצבו לקצבו של הדרניי לבן השיער "לגאדג'טזאן?"
"נוכל לשכור היפוגריפים בגאדג'טזאן ולעוף לסטורמווינד" אמר הכוהן תוך כדי שהוא מתעסק בתרמילו.
"איך בדיוק בן אנוש רפה שכל?" שאלה הננסית והביטה בו בחיבה "אנחנו ביבשת אחרת! אנחנו בקאלימדור אתה יודע!"
הכהן הסמיק ורק לחש כשחיוך מרוח על פניו "אה נכון... שכחתי..."
הכל הביטו בשאמאן במבט תוהה בעודו מהרהר.
"תמיד נוכל להגיע לגאדג'טזאן ולקחת ספינה או רחפת. איתם נוכל להגיע ליבשת המזרחית" אמר הכוהן.
"אמת" אמר בנגילה והידק את אחיזתו בפטישו הגדול. "אם רק נגיע ליבשת המזרחית להגיע לסטורמווינד יהיה משחק ילדים"
"לא מדויק" פצה הגמד את פיו לראשונה. "היבשת המזרחית במלחמה. אני ברחתי משם . מהמולת הקרב. ניתן להניח שלהיכן שלא נלך הקרב ירדוף אחרינו. כל דרך שאינה דרך ישירה לסטורמווינד מסוכנת."
"מה אתה מציע גמד?" שאל השאמאן והביט בגנב במבט קודר.
"שיגור" זרק רות'ח את המילה לאוויר.
התגובות בקרב בני החבורה הפתיעו את הגמד והוא נסוג צעד אחורה. לא בטוח אם היה זה השאגה של הפלאדין "לא! לעולם לא!" שערערה את בטחונו או אולי מלמולו הקודר של הכוהן "לא שוב, לא שוב, לא שוב!" אך הגמד נסוג ואמר "זה רק הצעה".
"אני מבין" אמר השאמאן "הגענו לאזור הזה תוך כדי שיגור.זאת לא הייתה חוויה נעימה. נשתדל להשאיר את השערים כאפשרות האחרונה שלנו. לבנתיים, בוא נגיע לגאדג'טזאן. שם, נוכל להחליט."




גאדג'טזאן, העיר המעורבת, הייתה עיר מסחר משגשגת מוקפת חומה עבה במיוחד. כמו כל הערים המעורבות גם העיר הייתה מפוקחת על ידי חבורה מעורבת של גברים ונשים בני כל הגזעים שנקראו בפשטות "המועצה". איש אינו ידע היכן בדיוק ישבו חברי המועצה, האם זה בגאדג'טזאן שנמצאת בדרום הרחוק של קאלימדור או אולי בצפונה בעיר אוורלוק. דבר אחד עליו הסכימו הכל הוא שהערים המעורבות, ככה הם נקראו, היו בין המקומות הבטוחים , לשתי הסיעות, בכל רחבי אזארות'.
החבורה הגיע לגאדג'טזאן עם עליית החמה למרכז הרקיע, בשעת צהריים קופחת. בעודם צועדים בין הדוכנים למרכז העיר , מתחמקים מרוכלים כאלה ואחרים המשיכה החבורה להתקדם לכיוון הזירה הגדולה ששכנה במרכז העיר, זירת המוות.
הערים המעורבות, כרוב ערי המסחר באזארות', היו גדושות בשעה זו של היום. סוחרים מכל הגזעים והסיעות הסתובבו בין לקוחות עייפים וניסו למחור להם את מרכולתם. לוחמים ושכירי חרב ניסו לחפש אדונים שיוכלו להשכיר להם את חרבם. אדונים, גיברות, ננסים וטרולים. אכן, בגאדג'טזאן ניתן למצוא מהכל.
כשהחבורה נכנסה לעיר, הדבר הראשון שלכד את עיניה הייתה הזירה. זירת ענק, בעלת יציאים גדולים, גדושי קהל משולהב, מרעיש ובעיקר, צמא קרבות ודם. בתוך הזירה עצמה, נלחמו כעת ארבעה לוחמים, במה שנראה כקרב זוגות. הצוות הראשון כלל טאורן , אחד מן האנשי שור הגדולים שהיוו חלק מן השבטים וטרול שהחזיק חרב ביד אחת וגרזן בידו השנייה. לבין אדם שהחזיק בידו חרב רחבה וגופו המגודל היה עמוס צלקות קרב ולצידו נלחם דוב גדול בעל פרווה שחורה עם פסים לבנים. עם כל פגיעה של חרב במגן, או של גרזן בחרב, שלא נדבר על פגיעות בגוף ובבשר, השמיע הקהל רחשי תדהמה וצעקות עזות, לשני הכיוונים נשמעו הנה והנה מן היציעים.
שאמשאמן הוביל בראש החבורה וקרב אותם אל מרפסת היציע שם הביטו במתרחש בזירה. לידם עמד אדם מבוגר, בעל שיער לבן וחזות מרשימה, כשלידו עומד טרול בעל ניבים ארוכים וחדים וגובלין נמוך קומה.
"אין ספר שקרוטו וראוני יקחו!" אמר הטרול "כל ההימורים נוטים לכיוונו! הווירווף הזה ימות בלי תגובה בכלל וגם הדוב המגודל לא שווה הרבה!"
האדם המבוגר חייך ורק אמר "עוד נראה לגבי זה"
הגובלין הביט בבן האנוש ואז אמר "אם כן רבותי, התערבות ראשונית על חמישים מטבעות זהב?"
האדם המבוגר הנהנן והטרול הוסיף על דבריו של הגובלין "שיתווספו לארנקי לאחר שהטאורן שלי ינצח את האדם שלך." וחייך חיוך עשיר בשיניים לבן האדם.
הוא בתורו הביט בעיני הטרול ואמר "עוד נראה".
לבנתיים החל הקרב המדובר וכל החבורה התקרבה לקדמת המרפסת וצפתה בו.
"נראה לכם שיש לו סיכוי?" שאלה נטאביט .
"למי? לטרול?" אמר הכוהן והתכופף מעבר למעקה מחפש דמות ביציעים.
"לא נבון!" הגיבה הננסית " לאדם! בזירה! מול הטאורן!"
אך לא הכהן המסמיק הוא זה שהגיב אלה אחיה, הפלאדין שאמר "תמיד יש סיכוי. מלבד זאת, האדם נראה לוחם מיומן מאוד. ראי איך הוא אוחז בחרב. יש לו אחיזת לוחם בזה אין ספק."
"לצוות של הטאורן אין סיכוי." קבע רות'ח והוסיף לנוכח המבטים המשתוממים של הכוהן והקוסמת "אני מכיר את כל הארבעה. הטאורן חדש בעסק של הקרבות ולמזלו הטרול לוחם ותיק. הצוות השני טוב בהרבה. הדוב הוא בכלל לא דוב הוא דרויד. והלוחם הוא וויירווף. לוחם מנוסה שלחם בעשרות קרבות. חוץ מזה," ירק הגמד "הלוחם הוא בכלל וורגן"
"וורגן?" שאל הכוהן וגירד בראשו "אתה מדבר על האנשים שמשנים צורה לזאבים? זה לא הדרואידים? אבל אמרת שהדוב הוא דרואיד?"
"לא נבון!" נחר הגמד ונראה כמאבד את סבלנותו "וורגן, הגזע הנשוך. זהו שמו" הוא הביט בשאמאן ואז בכוהן והמשיך להסביר למראה המבט המבולבל על פני הכוהן.
"בעבר היו הוורגנים אנשים כמו כל אחד מבני האדם. היו להם ערים משלהם ואפילו עיר בירה גדולה. גילניאס."
"שמעתי על העיר הזאת." העיר הפלאדין. "היא הוחרבה על ידי סרגראס באחד ממסעות הכיבוש של הלגיון הבוער. "
"אמת" אמר הגמד והמשיך בעודו מתבונן בקרב המתחולל בזירה "העיר הושמדה על ידי הליגיון הבוער. ככה לפחות טוענים חלק מן הנוטשים של העיר. אך לא פה נגמר הסיפור. פה הוא רק מתחיל"
רות'ח נעצר לשמע זעקה שעלתה מן הקהל בעת שהאדם זינק לאחור, מתחמק מן חבטה של הטאורן וממשיך לתקוף בעוד הטאורן כעת מגן .
"למה כוונתך רק מתחיל?" שאל הכוהן ומשך את תשומת ליבו של הגמד מן הזירה. אך לא הגמד הוא שהשיב אלה השאמאן.
"אומרים שבזמן שהלגיון תקף את העיר קיימה המועצה הגבוהה של גילניאס ישבת מלחמה. השרים של העיר שהיו רודפי בצע חשבו על חייהם בלבד. הם ראו את מצבה הנואש של העיר ואת קריסת המגננות בזו אחר זו. כשהבינו שהעיר קרובה לנפילה. לקחו את ממונם ואת משפחותיהם ונסו מן העיר. אחד הקוסמים שהיה בעיר, קוסם חזק בשם גראנדנר ראה את מנוסת השרים ובעת נפילת העיר קילל את הנופלים באומרו "שמי שבורח כמו כלב, יחיה לנצח כמו כלב."
השאמאן הביט בזירה וכעת אמר הגמד "נכון. וכך אכן היה, מאז חיו הוורגנים כעם נוודים. לעולם לא בעיר. לעולם לא מתיישבים והכי גרוע. כל הזמן משנים צורה. מאדם לזאב. מזאב לאדם. לעולם לא בני אדם עוד."
הכוהן התנשם עמוקות. "לא נעים" אמר ואז חייך חיוך גדול "אבל לא נורא! הם יכלו להיוולד ננסים!" כמעט מיד כשאמר זאת הכוהן חבטה בו נטאביט בכתפו והוא חייך בהתנצלות ושוב, כמו תמיד, הבטיח בגד תפור יפה לננסית, בזמן הפנוי כמובן.
כעת הביטה החבורה בזירה. האדם-זאב, כעת בצורתו הזאבית, זינק לאחור וחבט תוך כדי זינוק בראשו של איש השור הגדול. השור המגודל נראה מעט מסוחרר, והחל צועד באיטיות לאחור. בעוד הדוב הענק חובט בכפתו הגדולה בטרול ומעיף אותו לאחור לעבר הסורגים. עוצמת החבטה בהם, עילפה את הטרול והוא קרס על הרצפה חסר הכרה.
"זה נגמר" אמר הגמד ואכן, שניות מספר לאחר מכן, קרס השור על הרצפה וווירווף, הוורגן, הניח עליו את רגלו והרים ידיו השמימה בתנופת ניצחון בעוד הדוב שואג בשמחה.
"כדאי שנזוז" אמר הפלאדין והצביע על תנועת הקהל. "אני חושב שכדאי שנמצא מקום ללון בו בלילה ותחבורה למחר. אם לא נזדרז לצאת עם שחר, יכול להיות שלא נגיע בזמן לסטורמווינד."
פניי הכהן הרצינו. "צודק. חייבים לזוז." והוא החל נע לכיוון השער המוביל לתוך העיר גאדג'טזאן עצמה. אך נעצר כשהבין שכולם נעו איתו מבלבד השאמאן.
"שאם אתה לא בא?" שאלה הננסית השאמאן הביט בה במבט רציני.
"תמשיכו אתם. אני אשיג אתכם אחר-כך." אמר והביט לכיוון הזירה "יש לי כמה עניינים לסגור כאן לפני." ולאחר מכן זרק להם חיוך מרגיע.
הננסית השיבה חיוך והחלה להתקדם כשהכוהן הקשקשן צועד אחריה ממלמל דברים על כמה הוא רעב והאם מגישים באכסניות בערים המעורבות כבשים לארוחת צהריים.
השאמאן לבן השיער הביט בהם מתרחקים ונבלעים בין ההמון ולאחר מכן החל צועד לקומת הקרקע של הזירה. צעדתו החרישית הובילה אותו עמוק אל תוך תוכי הזירה עד אשר נעצר מול חדר ובו כיסא יחיד ושולחן קטן. ליד השולחן ישב גובלין קטן ומבוגר נשען על ידו וקורא מתוך ספר עב קרס מלא בחשבונות.
"הלחימה יקרה בימנו, אדון הזירה דילוויל".
הגובלין הרים את ראשו באיטיות והביט בדרניי במבט בוחן.
"החיים מחוץ לזירה יקרים יותר. והכל תלוי בנצחון או בהפסד." השיב בשקט.
הדרניי חייך קלות והשיב "יותר לי להיכנס אדון דילוויל?"
"בבקשה, תפוס כיסא" השיב הגובלין והשאמאן התיישב על הכיסא היחיד בחדר. "הייתי מציע לך כיבוד," אמר הגובלין הירוק ונאנח "אבל כפי שאמרת בעצמך, הלחימה יקרה, ואנחנו ברגעי שפל כעת"
"הימור לא נכון הייתי מניח" אמר הדרניי "והגובלין הנהנן.
"נראה לי שיש לך צוות שפשוט מנצח יותר מדי" הגובלין בחן אותו במבט עמוק והשיב. "אני רואה שערכת חקר מעמיק. אז אני לא רואה סיבה לשקר. כן יש לי שני לוחמים טובים מידי. גם הוורגן וגם האלף. בקצב ששני אלה, גם הלוחם וגם הדרואיד מנצחים, לא ישארו לי לוחמים כשירים בשביל לנהל קרבות. אך אני עדיין לא מבין איך זה קשור אלייך שאמשאמן." אמר והוסיף למראה הפתעתו של השאמאן "גם אני הכנסתי שיעורי בית ידידי"
הדרניי חייך ונשען קדימה מסמן לגובלין להתקרב. "אני כאן, אדון דילוויל, כדי להציע לך עסקה. עסקה שלא תוכל לסרב לה."
הגובלין חייך מחכך את ידיו זו בזו וחושף שני שורות של שיניים מחודדות.
"אני תמיד אוהב עסקאות. בוא נדבר."

*********************************************************************************************

החבורה התמקמה בבית מחסה קטן בצפון העיר. לא רחוק מן השער הצפוני הפונה לכיוון חלקת המדבר שנקראה בפשטות "אלפי מחטים".
החדרים בבית המחסה היו קטנים אך חמימים והמאחרים, זוג מבוגר של ננסים היו חביבים במיוחד.
את שעות הערב המוקדמות העבירו כל השוהים במחסה בישיבה בחדר האירוח הראשי ובניתוח של קרבות היום בעוד החבורה יושבת לה בדד, ודנה בדרכיה למחרת.
"אני חושב," לחש הכוהן והצביע על המפה בעוד הפלאדין מצטרף לשולחן ובידיו שלושה קנקני תמד, אחד לגמד, אחד לכוהן, ואחד לעצמו "שהדרך הבטוחה ביותר בשבילנו היא לקחת גריפון מגאדג'טזאן עד לפה," אמר והצביע על ביצור שנקרא 'עמדת המרשל' 'במכתש אנגורו', "ומשמה לקחת גריפון עד אסטראנר. משם נקווה למצוא תחבורה, עדיף אווירית, עד לדראנסוס ושם נוכל לבקש עזרה מהאלפים ולהשתמש או בשער או בספינה כדי להגיע לסטורמווינד."
הפלאדין עיקם את פיו ואמר "מסורבל מידי, וארוך מידי. "
"נכון" הסכים הגמד "המסע למכתש יקח לנו לפחות יומיים אם לא שלושה. תלוי בבהמות התעופה שנשיג. ומשם לפחות שבועיים עד לעיר האלפית. תוסיף לזה את העובדה שעמדת המרשל זה מוצב צבאי של בני האנוש באמצע יבשת קלימדור שורצת שבטים. אני לא מאמין שיהיה להם בהמות פנויות להשאיל לנו וגם אם כן אני לא רואה חיית רכיבה, יבשתית, אווירית או ימית שתעשה את המסע הזה בלי מנוחות או חילופים. לא חבר, הדרך הזאת לא אפשרית."
הכוהן נראה נבוך ורק אמר "זאת הצעה"
"אבל לא אפשרית" הסכימה הננסית ואז לחשה בשקט, "תמיד אפשר לנסות שער" אך לאחר שנתקלה במבטים העוינים של רוב בני החבורה הוסיפה בלחישה "או שלא".
"אם כך מה עושים?" שאל הפלאדין והעביר מבטו על בני החבורה.
הכל שתקו חסרי תשובה.
"התשובה לכך נחלקת לשני חלקים" ענה השאמאן והצטרף לשולחן מחזיק בידו שני קנקני תמד נוספים. " עלינו לנוע, מהר ככל שנוכל לעיר המעורבת ראצ'ט." אמר והעביר קנקן לננסית שחייכה באושר למראה התמד. "מן ראצ'ט עלינו לעלות על ספינה שתקח אותנו לעיר מעורבת נוספת, שלל-המפרץ. משם נשכיר בהמות רכיבה ונרכב עד לסטורמווינד."
בעודו מסמן באצבעו את הדרך במפה הנהנו בני החבורה כמסכימים.
השאמאן הביט בהם ואז הנהנן. "כעת עלינו ללכת לנוח. מחר מצפה לנו תעופה ארוכה. וכדאי שנצבור כוחות" לאחר שנהנו לאישור, לגם השאמאן את שארית התמד מן הקנקן וקם מן השולחן ולאחריו כל החבורה.
הלילה ירד על העיר המעורבת, והחבורה נחה את שנתה בבית המחסה.
ללא שמירה, במקום בטוח, כך חשבו, הם ישנו שנת ישרים , עמוקה ומרעננת. הכהן, אשר ישן עם הגמד נחר ללא הרף ואילו בן זוגו לחדר, לא חדל מלנסות להשתיקו.
דממת הלילה המוחלטת הופרה באחת כשהשאמן התפרץ לחדר, מקפיץ את הגמד והכהן כאחד.
"קומו מהר." לחש "חייבים לנוס. כולם מחכים לכם למטה. מהרו!" חפזון דבריו של שאמשמן זירז את שני בעלי הברית והם ירדו במהירות לחדר הקבלה של הבניין. שם חיכו להם כל הננסית, השאמאן והפלאדין, ולהפתעתם היו איתם אלף גבה קומה ובן אנוש שנראו מוכרים עד מאוד.
"מה הם עושים כאן? ולמה הלחץ?" שאל הכוהן בעודו עוצר פיהוק. "אני עייף" התלונן.
"אין זמן להסברים" לחש השאמאן. "אם לא נברח מן העיר מהר נעצר כולנו ונוצא להורג עם זריחת החמה"
הפלאדין החוויר מעט אך שאל ברוגע "למה?"
"כי אתם עוזרים לנו לברוח" אמר הלוחם "או לפחות השאמאן עוזר"
"שאם? מה הולך פה?" שאלה הננסית
והדרניי הלבן הביט בהם והשיב "אין זמן לזה עכשיו. תדעו הכל כשנצא מכאן כעת אחזו זה בידו של זה. מהרו!"
חבטות החלו להישמע מבחוץ על הדלת הנעולה והחדר החל מתמלא אט אט באנשים שירדו לברר את פשר הרעש.
בעל המחסה, הגנום המבוגר, צעד באיטיות לכיוון הדלת כשבכוונתו לפתוח אותה לרווחה.
"מהרו" שאג השאמאן ושלף מכשיר מוזר מכיסו. החבורה אחזה זה בידו של זה ולאחר שבירר שכולם אחוזים אמר השאמאן "זה לא יהיה נעים." ובלחיצה על המכשיר נבלעו כולם לתוך אור בוהק ועוד מזה לא זכרו.


בנגילה פתח את עיניו ראשון ועיניו הוכו סינוור. השמש הייתה חזקה באופן מיוחד, אך הקור העז הבהיר לו מעבר לכל ספק, שאינם בטאנריס עוד.
שלג עז נערם בכל מקום סביבם והדרניי המקודש התיישב בכבדות מיישר את פטישו. במבטו סרק היטב את השטח עד שזיהה את שאר חבריו שהתנערו גם הם.
הכהן השתעל קלות ורק אמר "מה זה היה?"
בעודו מנער את בגדיו השיב לו השאמאן "זה היה כלי שנקרא "משגר לקוי".
"לקוי?" שאלה הגמדה והדרניי הנהן "אכן. לקוי. משגר שאין אפשרות לדעת לאן ישגר אותך."
"ואתה השתמשת בו?" שאל הפלאדין.
"לא הייתה שום ברירה." ענה השאמאן ועזר לכהן לעמוד. "אילו היינו מחכים עד שנטאביט תפתח לנו שער היינו נתפסים ומוצאים להורג. זה הכלי היחידי שיכול לשגר באותו הרגע ללא זמן טעינה או הקסמה."
"אני מבין" ענה הפלאדין ועזר לננסית ולאחר מכן גם לאלף לעמוד.
כשכל החבורה עמדה מחוץ לשלג. נאנח הכהן בכבדות ואמר "הכל טוב ויפה. אבל... איפה לעזאזל אנחנו עכשיו?"
השאמאן התקדם והביט למרחק. ואז, הסתובב אל החבורה ואמר בשקט "עכשיו? עכשיו אני מאמין שאנחנו בנורת'רנד.

וואו! חיכיתי הרבה זמן לפרק השני וידעתי שהוא יהיה מצוין, אבל לא עד כדי כך! אני אומר לך, אתה צריך להיות סופר...

תודה רבה אחי! גרמת לי להסמיק! עכשיו אני מתחיל את השלישי ונראה לי שאותו תאהב אפילו יותר מאת השני =]

עבודה מצויינת.
אישית עיברותים תמיד עושים לי רגשות מעורבים של חלחלה וצחוק. אבל במקרה הזה אפשר להגיד שזה סביל.
העלילה מצויינת. מחכה לפרק השלישי כבר.

בבקשה!


אם זה מה שאתה אומר- השלישי אמור להיות טוב ברמות מטורפות!